הסטודיו במגזין פורטפוליו

פרוייקט צילום בתחמ״ת 2022, זכרונות משנות האלפיים המוקדמות, סריגים והתחנה המרכזית כקפסולת זמן - השבוע במגזין פורטפוליו.

התמח״ת – התחנה המרכזית החדשה בתל אביב – פתוחה לציבור משנת 1993. מבנה ענקי של שבע קומות, כל קומה מעין מבוך המוביל למפלסים שונים, שבהם זר צריך להיעזר במערכת איכון על מנת להגיע לאחד משערי היציאה המפוזרים בקומות התחתונות.

את התחנה גיליתי עם חברה טובה בגיל 15, אי שם בשנות האלפיים המוקדמות, בדרך לתל אביב או כתחנת יעד לימי כיף. אלו היו ימים שבהם עוד היו דוכנים וחנויות פעילות ברוב הקומות בתחנה. בימים ההם מצאנו תעסוקה לאורך שעות במבנה מנותק מתחושת זמן ואור יום עד שמתקרבים לרציפי האוטובוסים. מאז ההודעה על ההחלטה להרוס את מבנה התחנה המרכזית עלה בי רצון לתעד את רגעיו האחרונים לפני שכבר לא יהיה. כיום, קומות המסחר הפעילות הן קומות 4 ו־6, והן מתרוקנות לאט. אמנם הפינוי של התחנה נדחה לשנת 2025, אך החוויה בביקור בקניון תל אביב מרגישה כמעט פוסט אפוקליפטית.

קומות שלמות נטושות, רק גרפיטי ואבק מעטרים את הקירות. בין לבין מעבירים שם את הזמן נוסעים או מבקרים שמגיעים לשוק האוכל בקומה 4, לחנויות הטקסטיל – מתוצרת סין, או לעמדות תכשיטי פלסטיק נוצצים, וטיפוסים מפוקפקים בפינות החשוכות יותר של המבנה.

התחנה היא קפסולת זמן: אפשר לראות פרסומות בפוסטרים מתקלפים משנות ה־90 והאלפיים מודבקות בדבק טפט על קירות הפסיפס ונראה שהם שם כל עוד הקירות ימשיכו לעמוד. בהצצה לתוך החנויות והמספרות שנסגרו לפני שנים עוד קיים ציוד ישן במידה והחנות לא הוסבה לגלריית תצוגה של אמנות פלסטית. בסיור שלי עם נועם שמש, המודליסט, הגענו לפינות אפלוליות ואפלוליות פחות, שנראה שנשכחו מתודעת הציבור.

בשנת 2017 סיימתי את לימודי עיצוב הטקסטיל בשנקר, ומאז אני סורג ויוצר בגדים בסטודיו שלי, HKN. הסטודיו עובד בכמה תחומים; הראשון שבהם הוא יצירת בגדים סרוגים בעיקר, פיסים יחידים במינם, שאופן היצירה שלהם כמעט ולא מאפשר שחזור מדוייק של הבגד, עם חוטים שנבחרים אינטואיטיבית, משחק בסמיכויות הסריג שמשפיע על הנפילה של הבד על גוף הלובש.ת, וגזרות שמכוונות להתאים כמעט לכל לובש ללא מגבלת מגדר או מידה.

הקווים שמנחים את יצירת הבגדים והמוצרים בסטודיו הם קיימות ואיכות הטקסטיל המושפעת מבחירת החומר. לרוב מדובר בסיבים טבעיים כמו כותנה, פשתן ולעיתים ויסקוזה שגם היא מתכלה. החומרים נמדדים מראש למניעה כמעט מוחלטת של יצירת פסולת, ועל מנת להשלים את חזון הקיימות, יזמתי פרויקט שנמצא בשלביו הראשוניים, בשם The 150 project, שבמסגרתו אני יוצר בגדים משאריות חוטים.

הבגדים גם הם יחידים במינם, ושילובי הצבעים מושפעים מהמקריות שבשארית החומר בסטודיו מעבודות קודמות. מחירי הבגדים בפרויקט מגיעים עד לסכום של 150$, וכך הסטודיו מציע אופנה מקורית, בעבודת יד ובמחירים נגישים.

חלק גדול מהעבודה השוטפת בסטודיו מכוון לקו ההלבשה התחתונה הסרוגה לגברים, שנקרא פינקיש. הליין מציע הלבשה תחתונה בועטת ו״בגדי שינה״ רכים באיכות בלתי מתפשרת בעבודת יד. התחום השלישי שבו הסטודיו עוסק הוא אמנות טקסטיל, שכיום מוצעת למכירה בגלריה 1of135 לאמנות ישראלית. הפריטים הינם מסדרת הסריגה הפראית (Wild knitting), ויצירות נוספות שתוכננו ונסרגו במכונות סריגה תעשייתיות בשנקר בייצור מספר פריטים מוגבל.

על רקע אלו, כמעצב טקסטיל וסרגן, הבחירה הטבעית עבורי היתה לצלם פריטי טקסטיל סרוגים המתכתבים עם החזות והפנים של מבנה התחנה המרכזית החדשה, אל מול התפאורה הכאוטית שהיא מציע למבקריה. הצבעוניות והמרקמים של הסריג מול הקיר יוצרים הרמוניה אורבנית חדשה. הסריגים שבחרתי לצלם הם סריגים מסדרת Wild knitting, סריגה פראית־אינטואיטיבית, המשפיעה על מבנה הסריג והבחירות הצבעונית של החוט. הסריגים חלקם פרומים ושבריריים, ואחרים בצבעי נאון בוהק משולבים בניגוד בחוטים בצבעים עכורים כמעט.

הדימויים שצילמתי הפכו למעין קפסולת זמן נוספת שמנציחה רגעים בתוך המיקרוקוסמוס של התחנה המרכזית. התוצר הוא עשרה דימויים שבהם נועם הופך לדמות עירונית דמיונית, שמלווה אותי בשנים האחרונות כהשראה לגזרות והבגדים שאני עושה. העולם האורבני שמלווה אותי במהלך היצירה קרם עור וגידים והפך למשהו אמיתי ומוחשי, אמצעי שמתווך אותי לעולם.

כשאני מתבונן בתצלומים, פתאום מתגלה בפניי יופי בתחנה המרכזית החדשה, מבנה גרוטסקי ועצום, עמודי בטון שצומחים מהקומה הרביעית עד לתקרה אי שם בקומה השביעית, חנויות צבעוניות ואנשים במגוון לאומי עשיר, שמזמין לגלות עולם שקיים לצד זה שמתנהל במרכז ובצפון העיר. עולם שלם שיפנה מקומו, אולי, לסט בניינים מפוארים שהשכירות תעלה בהם כמו משכורת מינימום וחצי.